<h1>סמ"ק מצוריך סימן קמ"ב</h1>
<h2>דף קיד.</h2>
להגיד לבנו ליל ט"ו בניסן יציאת מצרים דכתיב (שמות י"ג) והגדת לבנך. ואמרו רבותינו (דף קט"ו) שצריך לעשות שינוי כדי שישאל הבןא), גם צריך ליטול ידיו קודם אכילת ירקותב) וגם לעקור השלחןג), וצריך לעשות הסיבהד), וצריך להיות לו ד' כוסות של יין ושנים מהם מוזגין קודם אכילהה) כדי שישאלו, ואפילו אינו שואל מגיד לו אביו שנאמר והגדת לבנך, וכן אדם לחבירו או לעצמו אומר האגדה כולה כמו שהיא כתובה. וכשמגיע למצה זו מגביהין אותו וכן למרור זה אבל לא השני תבשילין העשויין אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגהו), וכשהוא אוכל מצה ושותה הד' כוסות צריך להסב, והבן מיסב לפני אביו והתלמיד של אומנות לפני רבו כמו כן אבל תלמיד של תורה אינו מיסב בפני רבוז) וכן עבד לפני אדונו ואשה בפני בעלה פטורין מהסבה אך אם חשובה היא צריכה להסב. ובין כוס ראשון לשני אם רצה לשתות ישתה וכן בין שני לשלישי אבל בין שלישי לרביעי לא ישתה, ואם הוא חולה או איסטניס וצריך לשתות עוד יביא כוס חמישי ויאמר עליו הלל הגדולח). ומצוה לעשות חרוסת זכר לטיטט), והא דאמרינן התם (דף קי"ד) אע"פ שאין חרוסת מצוה, הכי פי' (דף קט"ז) אין מצוה אלא גם חובה משום קפאי). א) כגון לטבול בחרוסת שאר ירקות אחר קידוש מיד או בחומץ והעיקר בחומץ או במורייס ולא בחרוסת שהרי החרוסת אינו (כמשנה) [במשנה] בטיבול ראשון, עכ"ל ס"ק. ב) פי' משום דכל שטיבולו במשקה צריך נטילת ידים שמא יגע במשקה בידיו והוי משקה ראשון ואיכא משום סרך תרומה. אם אכל כזית יברך אחרי כן בורא נפשות רבות אמנם נהגו גדולי איור"א שלא לאכול מן הירקות כזית, ע"כ לשון תו' (דף קט"ו). ג) לדידהו שהיה להם שולחנות קטנים אבל לדידן שיש לנו שולחנות גדולים אין צריך לעקור השולחן אך צריך לעקור הקערה ובקערה צריך להיות המצות של מצוה והמרור והירקות ושני תבשילין כיון שעוקרם במקום עקירת השולחן לאפוקי מאותם שנותנים המצות של מצוה חוץ לקערה על גבי השולחן וטעות הוא בידם דהאיך תחשב במקום עקירת השולחן אם אין המצות בתוכה, והקערה נתונה לפני מי שאומר האגדה, וכשמתחיל הא לחמא עוקר אותה מלפניו ונותנה בסוף השולחן וכשמתחיל עבדים היינו מחזיר אותה לפניו וכשהוא עוקר אותה אין צריך להסיר ממנה שני התבשילין כי הא דאמרינן (דף קט"ו, תוס' ד"ה למה) אין מגביהין בשר מפני שנראה כאוכל קדשים בחוץ זהו דווקא כשהוא אומר בהגדה פסח שהיו אבותינו אוכלין אך בעקירת הקערה שהכל נתון שם אין לחוש אף כי אין צריך להגביה הקערה כי אם לעוקרה ממקום למקום כדפירשתי ועקירת השולחן הוי היכר לתינוקות לפי שנראה שאכלו כבר כשעוקרין השולחן ומסלקין אותו מלפני המסובין שייך לשאול למה עושין כן כי עדיין לא אכלו הכי משמע פרק ערבי פסחים (שם) ולכך אין להחזירו עד שיאמר מה נשתנה וטובא היכרא עבדינן באכילת ירקות קודם הסעודה שהוא טיבול ראשון וכן במזיגת הכוס שיני קודם הסעודה ומעקירת השולחן ולדידן עקירת הקערה, עכ"ל ס"ק. ד) כשאוכל המצות של מצוה בתחילת בברכת המוציא ובסוף בשעת אכילת האפיקומן וגם בשעת שתיית הד' כוסות, עכ"ל ס"ק. ה) ראשון מזוג [מוזג] בשביל קידוש והשני לאחר כשטיבל בירקות וכשבצע במצה שניה כשהיא נבצעת נותנה חצייה תחת המפה כדי שיראה תינוק וישאל מה נשתנה, עכ"ל ס"ק. ו) שני תבשילין עושין זכר לפסח ולחגיגה שהיו מביאין בי"ד החגיגה עם הפסח וכשחל י"ד להיות בשבת יש שאין עושין כי אם תבשיל אחד לפי שהחגיגה בי"ד לא הייתה באה בשבת כדאיתא בפסח שיני (תוס' דף קי"ד ד"ה אחד) אמנם בשיטת ר' יחיאל מפרי"ש [כי] אין לחוש בזה כיון שאינו כי אם זכר ואדרבה המדקדק בזה נראה כי עושין אותו כמו קדשים ממש ונכון לעשות ב' תבשילין בכל עניין גם כשחל י"ד להיות בשבת. שני תבשילין יכול לעשותם בכל דבר שירצה אמנם טוב ליקח ביצה וזרוע רמז שבקש הק' אותנו בזרוע נטוייה ותרגום של בקש ביעה, עכ"ל תו' (שם) ונהגו ליקח ביצה צלויה זכר לפסח שהיה צלי ומעט בשר מבושלת זכר לחגיגה שהיתה מבושלת, בהרי"ל. בשם ר"י מקורבי"ל שהיה אומר שיש ליזהר למהר סעודתו בשתי לילות הראשונות של פסח קודם חצות מפני האכילת האפיקומן שהיא זכר לפסח שנאכל קודם חצות כר' אלעזר בן עזריה, ע"כ לשונו. ואותן התבשילין אסור להגביה כשאומר באגדה פסח שהיו כו', עכ"ל ס"ק. ז) אפילו ברבו שאינו מובהק מדלא מפליג תלמודא לחייב תלמיד רק בשוילי דנגרי דהיינו תלמיד של מלאכה, לס"ק. ח) ולעניין לשתות מים אחר כל הסדר יש רוצים לאסור משום הפגת טעם מצה של האפיקומן שהוא במקום פסח ותנן (דף קי"ט) אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן מיהו אומר ר' יחיאל מפרי"ש דלא שייך הפגת טעם גבי השתייה אפילו מיין מדאמר בירושלמי (פרק עשירי ה"ו) טעם דבין שלישי לרביעי לא ישתה משום שמא ישתכר ולא קאמר משום הפגת טעם וגם בתלמוד (שם) דמפרש מאי אפיקומן לא מפרש כי אם מידי דאכילה כגון גוזליא וקליות ואגוזים ואפילו רב אלפס לא אמר כי אם שתיית יין משום דמחזי כמוסיף על הד' כוסות אבל מים לא אסר, וגדולי איוור"א היו מחמירין ליזהר גם ממים ופוק חזי מאי עמא דבר, עכ"ל ס"ק. יש אומרים שמברכים ברכה שלאחריה פירוש דעל הגפן ועל פרי הגפן על כל הכוסות חוץ מכוס שיני לפי שהוא סמוך לסעודה שאם אין מברכין אפילו בין ראשון לשיני אם כן לא היה צריך לברך בורא פרי הגפן על הכוס שיני שכוס ראשון היה פוטרו וכמו ברכה לבטלה היא דשמא אגדתא לא הוי הפסק כל כך אכן רבינו תם כתב בסדרו שמברך על הגפן על כוס רביעי ולא הזכיר האחרים ולפי זה משמע שסובר שאין לברך ברכה שלאחריהם רק אחר כוס רביעי וכך היה רגיל ר"י, ואומר דאדרבה כיון דאחר כוס ראשון דעתו למשתיה עוד ברכה לבטלה הוא לברך על הגפן כדי לברך על האחר בורא פרי הגפן דאדם שדעתו לשתות ב' כוסות זה אחר זה אין יכול לברך בינתים על הגפן כדי לברך בורא פרי הגפן אחר כך ועוד דאם הוא מברך על אחר כוס ראשון קידוש על הגפן אם כן כמו סילוק השולחן הוא על כן נראה לר"י שאין לברך ברכה שלאחריהם כי אם אכוס רביעי וא"ת אמאי מברכין בורא פרי הגפן על כוס שיני וי"ל דדמיא לההיא דשמש דמברך ברכת המוציא על כל פרוסה ופרוסה משום דאסח דעתיה ואע"ג דאין מברכין ברכת המזון על כל פרוסה ופרוסה, בהרי"ל. נראה לרשב"ם במצה כיון דעיקרא דהוי דאורייתא ועיקר הגאולה היא דאם אכלה בלא הסיבה שצריך לחזור ולאכול ממנו בהסיבה אבל יין מדרבנן מספ[י]קינן ליה לכל הפחות בין שלישי לרביעי שאסור לשתות נראה דאינו חוזר, בהרי"ל (מהרי"ל סדר ההגדה). ט) ולסמוכי פירוש עב ובירושלמי קאמר (פסחים פרק עשירי ה"ג) אית דעבד ליה רכה זכר לדם ואומר רבינו יחיאל דהא והא איתא ולכתחילה בשעת עשיתן עושין אותו עב ואחרי כן בשעת טיבול מקלשין אותו ועושין אותו רך, לס"ק. י) וכשטובל החרוסת צריך לשקוע וטיבול ראשון בחומץ הוא ורבותינו מטבילין גם אכריכת בחרוסת, לשון ס"ק. לעניין לברך על הלל בליל פסח אין לברך לא בתחילה ולא בסוף כיון שמפסיקין באמצע סעודה וכן היה נוהג רבינו תם ור"י ורבינו יהודה ור' יחיאל מפרי"ש והא דאמר בירושלמי (ברכות פ"ה הלכה ח') אחת להבא ואחת לשעבר דמברכין על תחילתו ועל סופו משום הפסק שפוך התם מיירי באדם שעושה הסדר ביחד בלא הפסק בבית אחר ואין אוכל כלל באמצע הלל ומכל מקום מברך שניה משום הפסק שפוך אבל אדם שעושה סדר בביתו ומפסיק באמצע הלל בסעודה אינו מברך לא בתחילה ולא בסוף, ור' חיים נ"ע לא היה חותם בתוך הלל בברכה יהללוך כי די בחתימה של ישתבח ושתי חתימות לעניין אחד למה, עכ"ל תוס' מס"ג. ונוטל ידיו קודם בורא פרי האדמה ואינו מברך על נטילת ידים מה שנהגו לברך זה היה בארץ ישראל ששם היו נזהרין מטומאה וטהרה וכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אבל עכשיו אין אנו נזהרין מטומאה וטהרה לכך אין צריכים לברך באותה נטילה. וסוף דבר אין צריך לברך על נטילת ידים בליל פסח כי אם אותה שנוטל קודם ברכת המוציא ולאחר אכילת ירקות מברך ברכה של בורא נפשות רבות לפי שאינו באה מחמת סעודה אבל דברים הבאים מחמת סעודה אינם טעונים ברכה לא לפניה ולא לאחריה גם מזה הטעם אין מברכין על המרור בורא פרי האדמה וטובל בחרוסת הכריכה של מצה ומרור הכל יחד משום קפא וזהו זכר למקדש כהלל שהיה כורכן ביחד ואוכלן והוא מברך ברכה אחת מעין ג' על כל כוס וכוס חוץ מכוס שיני שהוא סמוך לסעודה, והמצה האמצעית בוצע חציה לאכילת מצה וחציה לאפיקומן ואומר שאם יפסיד האפיקומן שיהיה סומך על מה שאכלו כבר ואין צריך יותר ואם הוחלפו [של] זו בזו כל אחת תתן לחברתה את שלה ודי בכך וכשהוא מתחיל לפיכך תופס הכוס בידו ואינו מניחו על השולחן עד אחר שבירך בורא פרי הגפן ומברך קודם קריאה לקרא הלל וכן לאחר אכילה לאחר שאומר שפוך מברך פעם שניה לקרא הלל ואינו אומר מיהללוך כי אם מעולם ועד עולם אתה א' וחותם בישתבח כי מה לחתום בברכה אחת פעמים ושותה כוס רביעי אחר שיאמר כי לו נאה כדי שלא יהא צמא טרם ישכב ואומר שיברך שיכול לברך הטוב והמטיב בליל פסח כמה פעמים שירצה ואינו נראה כמוסיף על הכוסות כי אם כשמברך בורא פרי הגפן כמו שבירך על הראשונים ואומר שיכול אדם ליתן לברך ברכת המזון למי שירצה כמו בשאר ימים, עכ"ל תשב"ץ (סי' צ"ט). כיון שאנו עושין אותה כהלל יש לנו לעשות כמותו וכיון שהיה מוציא עצמו ממצה ומרור באותה כריכה מסתמא היה מטבלה בחרוסת דאם כן האיך [היה] מטביל בחרוסת, בהרי"ל. בשם ר"י מקורבי"ל שעשה בפסח ברכת המוציא ואכילת מצה במצה עליונה ובמצה פרוסה אמצעית וכריכה לתחתונה, עכ"ל. ומותר לשתות מים בערב פסח אף לאחר ט' שעות ומביא ראייה מעירובין (דף ל') דקתני הנודר מן המזון מותר במים ומלח משום דמים לא זייני וכיון דלא זייני מותר לשתותם, ע"כ לשון תשב"ץ (הלכות ערב פסח סימן צ"ב).
